ILLUSTRATIONS BY JOEL BENJAMIN

כתבת: נעה רואימי

"מה לענות?"
ההודעה שהגיעה מיד אחרי הייתה צילום מסך של שיחה בין חבר טוב לבין בחורה חדשה איתה התחיל. 

ערב חג, כולם מסביב לשולחן, שולחן עורך מגיע ממש עוד מעט ואוכלים.
קוראת.
"נעה מה לענות לה?"
הוא בלחץ על התשובה ואני בלחץ על האוכל.
בטח בלחץ. היא כבר ראתה שקרא את ההודעה האחרונה ושעון החול התחיל לעבוד.  

לא פעם נכחנו ברגעים האלה:
"שלחתי לו הודעה לפני שעתיים, הוא עוד לא ענה לי.״
"יש וי כחול?"
"עכשיו כן, הוא התחבר לפני חצי שעה, ראה ולא ענה!"
"איזה חצוף! אם הוא עונה לך – תחכי ואל תעני לו ישר."

פעם בשבוע אנחנו מקבלים עדכון חדש בוואטספ. זה התחיל מהאופציה להעלים את ה-'נראה לאחרונה', עבר ל'וי כחול' כדי לדעת אם קראו את ההודעה שלנו או לא, המשיך לאופציה להעלים את הוי הכחול כדי שחלילה לא ידעו אם ראינו והיד עוד נטויה.

על פניו האחראים לחווית הלקוח שלנו באפליקציית וואטספ רק רצו להקל על חיינו אבל ההשלכות של כל אחד מהפיצ'רים החדשים הביאו חוויה אחרת לגמרי. 
לא פעם הוי הכחול גרם לנו לתהות האם הוא ראה ולא ענה ויודע שאנחנו יודעים שהוא ראה אבל הוא לא רוצה לענות, או רוצה לעשות בכוונה כי הוא באד בוי, או האם הוא מחכה בכוונה שעתיים כדי לענות כי אני חיכיתי שעה.

כולנו אוהבים את השלב של תחילת הקשר. הפלירטוט, הודעות הבוקר טוב ולילה טוב ושיחות אל תוך הלילה אבל מה קורה כשכל שיחה הופכת למשחק ׳חפש את המטמון׳ רק בלי האיקס האדום הברור על המפה?
התחלנו לפרש כל אחת מהתגובות שאנו מקבלים, המשכנו להתייעץ עם החברים בנוגע למשמעות של "היי" עם או בלי סמיילי כי אנחנו לא מסוגלים להבין לבד. 
כמה פעמים פסלנו מישהו נטו בגלל הדיבור שלו בוואטספ?

השינוי של הוי הכחול הביא לכך שהאינטראקציה הפכה ללא מסונכרנת, כלומר, אין לאדם המקבל את המסר את החופש לענות בזמנו החופשי ומתי שהוא מוצא לנכון. השיחות הפכו לאינטראקציה דומה לדו-שיח פיזי.
הזמן שאנחנו רואים מישהו מחובר עם וי כחול ומחכים שיקליד זו ההקבלה המדויקת להמתנה לתשובה מאדם שיושב מולך.
אנו מצפים לתגובה מיידית להודעה שלנו, כאן ועכשיו.
הרי אם תשלחו למישהו מייל וייקח לו יומיים לענות, תכעסו עליו? כנראה שלא.
אך אם תשלחו הודעה לחברה ויצוץ הוי כחול והיא לא תענה במשך שעתיים ותוך כדי תעלה סטורי לאינסטגרם, תכעסו?
ועוד איך תכעסו.

Moath Alhammouri

אנחנו מחוברים לאפליקציות יותר ממה שאנחנו מחוברים לעצמנו.
ככל שאנחנו הולכים קדימה עם הטכנולוגיה, אנחנו הולכים אחורה בכל מה שקשור לתקשורת בין אישית.

יוצרי האפליקציות מחפשים להשאיר אותנו בתוכן כמה שיותר. הפכנו לתלותיים ומכורים באופן הגורם לנו לחזור ולבדוק את השיחות שלנו – מי עוד לא ענה ולמה? התמכרנו לוי הכחול.

מה שאתם לא יודעים הוא שמאז שיצא הפיצ'ר הזה, נרשמו לא מעט בקשות של משתמשים בוואטספ לבטל את האופציה בשלמותה ולחזור אחורה בזמן לתקופה בה לא ידענו אם קראו את ההודעה או לא.

היום, טלפון נראה לרוב כמו האופציה האחרונה.
לא פעם ולא פעמיים אנו בוחרים לא לענות, לחכות כמה דקות ואז לשלוח הודעה בוואטספ לאותו אדם שהתקשר. למה?
כי לא הכינו אותנו מראש, כי אנחנו לא יודעים מה הוא רצה ואנחנו מעדיפים את האופציה לבחור לא להיכנס להודעה ולענות יותר מאוחר.
אנחנו בעצם מתחמקים מהדרך הנכונה לתקשורת בלי טעויות, ברורה יותר וקלה יותר (?) ובוחרים בכוונה את הדרך עם סימני השאלה. 

במילים אחרות, אנחנו מעדיפים שיוצרי האפליקציה יחליטו עבורנו מאשר לבחור נכון. או יותר נכון, לתקשר נכון.
אנחנו לא מסוגלים לוותר בעצמנו על ההתמכרות הלא בריאה הזאת ומעדיפים שמישהו יעשה את העבודה הקשה בשבילנו. 

הרבה יותר קשה לנו כבני אדם החיים בעולם כל כך מודרני, נגיש וכביכול פשוט, להתרחק מהאינסטינקטים הבסיסיים שלנו, מהתקשורת הפשוטה בין אחד לשני.
אנחנו לאט לאט עושים וויתורים קטנים אך משמעותיים בבחירות שלנו ובדרך שלנו לתקשר עם אחרים.


בין קושיה לקושיה הוא קיבל מענה ואני חזרתי לכוס רביעית בשולחן הסדר, תוהה: 
עד כמה אנחנו באמת בני חורין ?

שיתוף

Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email

עוד כתבות

חדשות

רכבל המפרץ בהרצה

היום (ראשון) בבוקר החלה ההרצה לנסיעות נסיון של הרכבל מהמפרץ לכיוון הטכניון והאוניברסיטה. תוואי הרכבל באורך של כ- 4.4 ק"מ משתרע בין תחנות הקצה שבמפרץ