עפרה ואני דיברנו היום בדרך חזרה מהגינה על זה שיש לי רק בנים. אמא לבנים. "אין על בנות…" ככה סיכמנו את השיחה.
הערב בזמן ההשכבה של הבנים, קראתי כתבה. כתבה של אמהות לבנות. מתי זה סבבה לגלח שיער מהגוף.
בסיום, שלחתי את הכתבה לעפרה, וחצי בצחוק כתבתי לה שלפחות לא יהיו לי את הדאגות האלה.
הבנים כבר ישנים, אני מסדרת את הבית… והשורות בכתבה ממשיכות להדהד בי: "כשסיימתי לקרוא לבת שלי את המסה, היא שאלה מה יהיה אם היא תחליט שנכון לה לתת לשיער הגוף שלה לצמוח כמו שהוא, אבל האחרים יצחקו עליה.
מה יקרה, אם כשתהיה גדולה ותבחר להיות בסיטואציה אינטימית עם בחור – הוא יצפה לראות אותה חלקה.
כמה מביך זה יהיה?״
ופתאום אני מבינה שהבנים שלי יהיו הבנים שנמצאים עם הבנות האלה. וכמה אחריות יש לי כדי שהן בחיים לא ירגישו שהן צריכות לשנות משהו בעצמן כדי להרגיש טוב. כמה חשוב שהם יראו אותי אוהבת את עצמי, את הגוף שלי. גם כשאני חלקה וגם שלא. גם אם הבטן לא מתוחה. שאנרמל עבורם גוף של אישה. כמו שהוא, אמיתי. כמה אחריות יש לי. אמא לבנים.
עופרה אוברמן
מיה הירש
גל טבריה
